סקירה: כפר חב"ד - תאונה

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

“בית משיח” 462

התאונה שגדעה חיי חסידים

מאת: שניאור זלמן ברגר

היה זה בליל ח’ בסיון תשל”ד - ארבעה חסידים נהרגו בתאונת דרכים מחרידה כשחזרו מחתונה חסידית שהתקיימה בירושלים. עם היוודע שמות ההרוגים, התעטפו חסידי חב”ד בארץ ובעולם ביגון ובאבל במלאת שלושים שנה למאורע המר, מביא “בית משיח” לראשונה את הסיפור המלא של התאונה, סיפורן של הנפשות שחייהן נקטפו באיבן, והתייחסותו של הרבי מלך המשיח לטרגדיה הנוראה

מוצאי אסרו-חג שבועות תשל”ד.

במכונית שעשתה דרכה מחתונה בירושלים למרכז הארץ, ישבו באותה שעה ששה חסידים. חלקם היו מכונסים בעצמם בשתיקה, וחלק שוחחו ביניהם בשקט. לפתע, מסיבה שאינה ברורה, סטתה המכונית מנתיב הנסיעה והתהפכה מספר פעמים לרוחב הכביש. רוב הנוסעים עפו מהרכב, חלקם נפצעו אנושות וחלקם נהרגו במקום. שניים מהנוסעים, ובהם הנהג, נותרו בפנים הרכב ורק בנס נפצעו קל.

רגעים אחדים לאחר מכן, הגיע למקום רכב נוסף שחזר מהחתונה. נהג הרכב היה ר’ יוסף פרסיה ע”ה, ועמו המשפיע הרב בעריש רוזנברג ע”ה, שניהם תושבי שיכון חב”ד בלוד. באופן טבעי עצרו בצד הדרך כדי להושיט עזרה לנפגעים. כשיצאו החוצה, נחרדו לראות את הרב אלימלך (מיילך) קפלן ע”ה, רב שכונת חב”ד בלוד, עומד ליד המכונית ההפוכה, והוא זב דם. כשהתקרבו לרכב, נגלה לעיניהם מחזה נורא ואיום: כולם שכבו מדממים, חלק נאנקו בפצעי המוות וחלק דממו. לא היה ברור מי מהם כבר הלך לעולמו - - -

הנוסע היחיד במונית שנותר כיום בעלמא דין, לאויוש”ט, הוא הרב יעקב אופן. שנים רבות שמר הרב אופן את הדברים בלבו. מעולם לא שחזר את המאורע הטראגי שחווה באותו לילה נורא. כעת, לאחר הפצרות רבות, הסכים לספר לראשונה ל”בית משיח” על ארועי אותו לילה מחריד.

רק בהשגחה פרטית עליתי לאותה מכונית. איני יודע איך נודע לי על הרכב שנסע מלוד לירושלים ובחזרה. בשתי הנסיעות ביליתי עם אנשים שהיו אלו השעות האחרונות שלהם בעולם הזה”.

“ר’ יעקב נושם בכבדות כשהוא מתקרב לרגעים הדרמטיים: “הנסיעה חזרה נסיעה לילית שקטה. אני זוכר את דמותו של הרב שניאור זלמן גרליק יושב ליד הנהג כשהוא מכונס בתוך עצמו. שאר הנוסעים ישבו מאחור. אני שוחחתי עם ר’ ישעיה וייס ע”ה.

“כברת דרך לאחר שער הגיא, סטה לפתע הרכב בחדות ימינה לכיוון שולי הכביש. הוא התהפך כמה פעמים עד אשר חזר על עומדו. ההלם היה גדול. מיששתי את עצמי לראות מה נשאר... רק לאחר מכן התפניתי לראות מה קורה מסביב. המצב היה נורא ואיום. הרב גרליק כנראה נהרג במקום. פרמדיקים של מד”א שהגיעו למקום לאחר כמה דקות, ניסו להציל את ר’ ישעיה וייס, אולם כעבור זמן קצר השיב את נשמתו לבוראה. נחמה רוזנברג הצעירה, הראתה עוד סימני חיים, אבל היא הייתה במצב אנוש. לפי מצבו של ר’ יחיאל היה נראה כי סופו מתקרב. הייתה אפילו מחשבה שהוא אינו בין החיים.

“מכל מקום, את ר’ יחיאל וגיסתו נחמה העלינו לרכבו של ר’ יוסף פרסיה שהגיע בנתיים למקום, והוא דהר לבית הרפואה. יחד עמו נסע הרב בעריש רוזנברג. בגין החשיכה ומצב הפצועים לא הבין ר’ בעריש כי הפצועים שהוא נושא עמו ברכב, אינם אלא בתו וחתנו...

“לדאבון ליבי, כאשר כבר הגענו לבית הרפואה קבעו הרופאים את מותם”.


טרגדיה כפולה

האמת המרה טפחה על פניו של ר’ בעריש. בתו שהייתה כלה, וחתנו בעלה של בתו מרת שפרה תחי’, נהרגו.

ר’ בעריש נסער מאוד ולא ידע את נפשו. היה זה לילה ארוך מאוד. הדבר הראשון שעשה, הוא נסע לבית גיסו הרב יעקב נח שטרסברג משם התקשר למזכירות כדי להודיע לרבי על התאונה הקשה. מישהו הזכיר לו בעדינות כי כעת אצל הרבי מוצאי יום טוב שני של גלויות. עד כדי כך היה נסער שלא זכר זאת.

יחד עם בני משפחה נסע ר’ בעריש שוב לבית הרפואה, והוביל אותם למקום בו הונחו ההרוגים. כאשר הגיע לשלט בו נכתב אין כניסה לכוהנים, שאל לפתע בסערת-נפש: “איך נודיע על כך לגברת וייס”? גם בעת היותו נסער על פטירת בתו וחתנו, ר’ בעריש דאג תמיד לאחרים.

זו היתה אחת ההתמודדויות הקשות באותו לילה - כיצד להודיע פתאום לבני משפחת וייס על מותו הפתאומי של בנם?!

בבתי המשפחות ישבו כולם טרוטי עיניים. אט אט הבינו כולם כי דבר מה אירע. רק בשעת לילה מאוחרת, החלו המשפחות לקבל את ההודעות באמצעות קרובים וידידים.

עד שעות הבוקר התפרסם האסון הגדול בכל ריכוזי חב”ד בארץ ישראל ובעולם.


מלמעלה נקבע

מי יחיה ומי...

מי היו הארבעה שנהרגו?

רב גאון וקשיש, בעל משפחה, אברך צעיר וכלה בטרם נישואיה. ארבעתם היו יחידי סגולה, מיוחדים בחבורה.

השאלה הרת-הגורל ‘מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו’, קיבלה משמעות חדה יותר באותו לילה מר ונמהר. מסתבר שהאנשים שהיו צריכים לנסוע ברכב, לא היו בו, ואלו שנהרגו היו אמורים להיות במקום אחר... אלא שמשמים סיבבו את הדברים אחרת.

השתלשלות הארועים היתה מורכבת במעט; דומה היה שמכונית המוות עשתה סיבובים מיוחדים כדי להעלות את האנשים עליהם נגזר האסון...

בעל המכונית שהיה אמור להיות בה, לא נסע בה, והוא נתן את מכוניתו לנהג אחר. דווקא הנוסעים שהיו אמורים להישאר בביתם - נסעו לחתונה.

מסתבר כי אבי הכלה ביקש מהרב ישעיה (שייע) וייס להביא את הרב גרליק לחתונה בהיותו המסדר קידושין. תקופה ארוכה קודם לכן לא יצא הרב וייס לארועים ולשמחות. בתחילה שהה כמה חודשים בצבא במסגרת קרבות מלחמת יום הכיפורים. כשחזר מהמלחמה, נפלה רעייתו למשכב, והוא סייע לה רבות בשמשו כאב וכאם לילדיו. זו הסיבה שבגינה לא הירשה לעצמו לנסוע לאירועים.

גם הפעם סירב לבקשת אבי הכלה, אולם לאחר הפצרות חוזרות ונשנות נענה בחיוב, באומרו לרעייתו כי בנסיעה זו יקיים כמה מצוות: גם ילווה את הרב, וגם ישתתף בשמחת חתן וכלה, וגם יסייע לידיד. בעל המכונית, תושב שיכון חב”ד בלוד, ניצל מהתאונה כשהחליט לתת את המכונית לחבר.

נהג הרכב ועמו הרב וייס יצאו מלוד בדרכו לכפר חב”ד כדי לקחת את הרב הישיש. בכפר הצטרף גם הת’ יעקב אופן שלמד בישיבת ‘תומכי תמימים’ בכפר. משום מה הוחלט לפתע לשוב ללוד כדי לקחת את הרב מיילך קפלן. כך נסעו שלושתם לכותל המערבי ומשם לאולם החתונה. בתמונות שצולמו בחתונה נראים השלושה יושבים סביב אותו שולחן.

גם ר’ יחיאל גולדברג שנסע ברכב, לא יצא זמן רב קודם לכן לאירועים. אביו נפטר בחודש אדר שנה קודם לכן, והוא היה בשנת האבל עד סוף חודש אדר. לאחר מכן הגיעו ימי ספירת העומר בהם אין אירועים, וזו היתה החתונה הראשונה בה השתתף לאחר זמן רב.

גיסתו הכלה נחמה רוזנברג, בת כיתתה של הכלה, עבדה באותה שנה כמדריכה בפנימיית ‘בית רבקה’ בכפר חב”ד. היא היתה עסוקה וטרודה עד למעלה מראש, ורק בימי חופשה בודדים התכוננה לחתונתה. באותו יום מר ונמהר, נסעה לבני ברק כדי לרכוש פיאה. לאחר שחזרה אמרה כי למרות עייפותה הרבה, רצונה להצטרף לנסיעה כדי לשמח את הכלה.

בעת החתונה גברה עייפותה, והיא החליטה להקדים ולשוב הביתה. היא שמעה מגיסה ר’ יחיאל כי ישנה מכונית שיוצאת לכיוון לוד, והיא הצטרפה לנסיעה.

כך נקבע מלמעלה מי ייסע עם המונית ומי יישאר מאחור, ויוותר לחיים - - -


ההלוויה

באותו לילה מר ונמהר שהה ר’ בעריש בבית משפחת גיסו הרב שטרסברג. ר’ בעריש היה נתון בסערת רגשות עצומה מבלי יכולת להירגע. הוא שכב על השטיח והתגלגל מצד אל צד, ובכה כמו תינוק. וזעק איך נודיע זאת לגב’ וייס? היא חלשה ושייע היה יד ימינה...

הדיבורים אודות הגב’ וייס לא היו בכדי, שכן לאחר כלות ימי השבעה הגיע לביתה וסייע לה רבות במשך תקופה ארוכה.

ר’ בעריש לא ישן באותו לילה. הוא נטל ספרים מהספריה ועיין בדיני אונן ואבל. באומרו לבני המשפחה: כמו שה’ עשה ניסים ונפלאות ל... (כאן נקב בשמו של אחד מבני המשפחה) כך יעשה ניסים ונפלאות עם איטא קיילא בת אלטע פערל. במקום להוביל את נחמה לחופה, הוסיף ואמר, אני מוביל אותה לקבורה”.

באותו לילה בכה אחיינו התינוק, ולבני המשפחה היה קשה עם הבכי בהיותם טרודים באבל הנורא. ר’ בעריש אמר להם “תנו לו לבכות כמה שרוצה. הוא בוכה עכשיו עבור האוכל, ולא יצטרך לבכות לדברים אחרים כשיהיה גדול”...

הוא לא רצה לפגוש את רעייתו כדי שלא יצטרך להודיע לה את הבשורה המרה. הוא ביקש מגיסתו הגב’ שולמית שתודיע לה.

למחרת בצהריים התקיימה הלוייה רבתית משותפת לכל ארבעת ההרוגים. ההלוויה יצאה מבית הרפואה ‘שערי צדק’ הישן.

איש לא נותר אדיש בהלוויה טראומתית זו. קולות השבר והזעקה עלו עד שמי רום. אלפי המלוים צעדו בכבדות דרך שכונת גאולה. הרחובות היו מלאים באדם שהלכו המומים וכואבים.

כאשר חלפה ההלוויה ליד ביתו של ה’בית ישראל’ מגור, לתדהמת כולם יצא האדמו”ר מביתו וליוה את הארונות כברת דרך ארוכה.

האדמו”ר הכיר היטב את הרב גרליק, ואף כיבדו מאוד. היה זה כאשר הרב גרליק בא לפני מועצת גדולי התורה בראש משלחת מיוחדת על מנת להעביר אליהם את דברי הרבי בנושא חזית דתית מאוחדת. כשהרב גרליק נכנס, קם ה’בית ישראל’ ממקומו והגיש לו את כיסאו. גם כעת בא ה’בית ישראל’ לכבדו ...

באותו יום נטמנו ארבע הארונות בהר הזיתים זה בסמוך לזה.


הרבי: אין להצדיק את הקב”ה

כבר בשבת הקרובה, י”א סיון, הקדיש הרבי שיחה שלימה בקשר לתאונה, ובטון כאוב במיוחד אמר שזהו עניין שאינו מובן על פי שכל, ואין להצדיק את הקב”ה...

הרבי הבהיר שדווקא מצד תוקף האמונה, והידיעה שרק מה’ יצא הדבר -יש אל מי לבוא בטענות...

לקראת מלאות שלושים יום לתאונה, שלח הרבי מלך המשיח מכתבי ניחומין לתושבי כפר חב”ד ושיכון חב”ד בלוד. המכתבים נושאים את התאריך - ג’ תמוז.

בתחילת האגרות כותב הרבי: “בקשר עם יום השלושים להמאורע המר וכו’ ל”ע ול”ע - מצורף בזה העתק מהמדובר בנידון זה בשבת קודש זה”.

באותם ימים קרא הרבי ב’קאך’ לחסידים להתחזק במבצעים כתגובה למאורעות המצערים שקרו. הכוונה היא לפיגועים הגדולים שארעו באותם ימים בארץ הקודש בקרית שמונה ובמעלות, בהם נרצחו 39 יהודים, מתוכם 29 ילדים.

במכתב זה הבהיר הרבי כי דבריו בשבת האחרונה אודות התחזקות במבצעים, חיזוק מוסדות תורה ואהבת ישראל באופן של אהבת חינם, כוונו גם אודות התאונה הנוראה.


הרב שניאור זלמן גרליק

שבעים שנות רבנות

הרב שניאור זלמן גרליק, מראשוני תלמידי ‘תומכי תמימים’ בליובאוויטש שבליובאוויטש. היה רב בערי רוסיה ובכפר חב”ד במשך למעלה משבעים שנה. הוא היה רב פיקח, תקיף מחד, ובעל חסד גדול.

הרב שניאור זלמן גרליק נולד ביום כ”ה בסיון תר”מ בעיר רוגצ’וב שבבלורוסיה, לאביו הרב יהושע, מחסידי אדמו”ר הרש”ב ולאמו שהיתה בת מאומצת אצל דודה ר’ הירשל, שו”ב בבית אדמו”ר ה’צמח צדק’.

בהיותו בגיל 17 נסע עם אביו לחתונת אדמו”ר הריי”צ שהתקיימה בליובאוויטש. כידוע בימי השבע ברכות הכריז אדמו”ר הרש”ב על הקמת ישיבה, שברבות הימים הייתה לישיבת ‘תומכי תמימים’ המפורסמת. הרב גרליק ששמע את דברי הרבי, הבין כי בהשגחה פרטית הגיע בפעם הראשונה בחייו לליובאוויטש דווקא כאשר הרבי מודיע על הקמת ישיבה. בתום הסעודה ניגש לרבי ללא היסוס וביקש להתקבל לישיבה החדשה.

ואכן, הרב גרליק היה אחד מעשרת התמימים הראשונים שנתקבלו לישיבה. כבר בצעירותו היתה התמדתו בלימוד התורה לשם דבר. כשהגיע ל’תומכי תמימים’ השקיע עצמו בעומקה של הלכה, מלבד השיעורים הקבועים בגמרא ובחסידות. במשך שלוש שנים סיים ללמוד את כל חלקי השולחן ערוך, והוסמך להוראה על ידי הרב דוד יעקובסון, מו”צ בליובאויטש.

מצד ענוותנותו נרתע בתחילה מלהיבחן להוראה, אולם אדמור הרש”ב אמר לו: “רז מ’גיט דררף מען נעמען” [= כשנותנים צריכים לקחת].

לאחר שעמד בבחינה זו, נשלח על ידי אדמו”ר הרש”ב לקבל ‘סמיכה’ מהרב הערש-בער, שהיה ממלא מקומו של רבי יצחק אייזיק מויטבסק, מחסידיו המפורסמים של אדמו”ר הזקן. על ‘סמיכה’ זו נהג הרב גרליק לומר: “אני המוסמך השלישי מאז אדמו”ר הזקן”. שכן ידוע שאדמו”ר הזקן הסמיך רק אחד בסמיכת חכמים - הרב יצחק אייזיק מויטבסק. רבי יצחק אייזיק הסמיך את ממלא מקומו ר’ הערש בער, וזה האחרון הסמיך את הרב גרליק.

לאחר מכן הוסמך גם על ידי הרב דוד צבי חן, הרד”צ, רבה של צ’רניגוב, אצלו גם עשה את השימוש.


אדמו”ר הרש”ב הציע את הרב גרליק

לאחר שקיבל ‘סמיכה’ מגדולי הרבנים על פי הוראת אדמו”ר הרש”ב, נישא ומונה לרב.

היה זה בשנת תרס”א כאשר הרב אברהם וואלצ’וק, רבה של העיירה ברעזנא הסמוכה לצ’רניגוב, נפטר. בצוואתו הורה לידידו הרד”צ למצוא חתן לבתו שיהיה ראוי גם למלא את מקומו ברבנות.

לאחר הפטירה נסע הרד”צ לתשרי לליובאוויטש, ובהזדמנות זו שאל את אדמו”ר הרש”ב מי ראוי להיות חתן ורב בברעזנא? אדמו”ר הרש”ב הציע מיד את הרב גרליק. ואכן הרב גרליק נשא עם בת הרב וואלצ’וק, וביום חתונתו מונה לרבה של העיירה. במקום זה כיהן כרב במשך חצי יובל שנים.

במשך כל השנים הנהיג הרב גרליק את קהילתו ביד רמה. הוא המשיך בתפקידו זה גם לאחר פרוץ המהפכה הקומוניסטית, כאשר הקומוניסטים רדפו אחר הרבנים והצרו את צעדיהם. את תפקידו זה עשה במסירות נפש רבה. באותם שנים נשלח על ידי אדמו”ר הרש”ב לשליחויות שונות. כמו כן שימש כשד”ר של ישיבת ‘תומכי תמימים’.

בלחץ השלטונות נאלץ לעזוב את העיירה בשנת תרפ”ז. הוא ומשפחתו העתיקו את מקום מגוריהם לעיר סנובסק שם כיהן כרב העיר באופן בלתי רישמי. גם שם רדפו אותו השלטונות עד חורמה, ושוב נאלץ לקחת את מקל הנדודים ועבר לויטבסק.

בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה, והרב גרליק עם משפחתו ברחו מאימת הכובש הנאצי. הם הגיעו לעיירה דוברניקה בפרברי העיר סטלינגרד. קרבות עקובים מדם התחוללו סביב העיר והרב גרליק היה נתון בסכנה. בניסי ניסים ניצל בזכות קצין יהודי בצבא האדום. הוא שיחד נהג רכב צבאי שהבריח את הרב ובני משפחתו הרחק מהעיר.

לאחר תקופת נדודים קשה הגיע לטשקנט שבאוזבקיסטן, שם התקבצו חסידים רבים. הרב גרליק מסר את נפשו למען החזקת היהדות בעיר. הוא דאג שילדים ילמדו תורה וגם טרח בבניית מקווה טהרה.

בתום המלחמה הבריח את הגבול דרך לבוב כמו חסידים רבים, ולאחר תלאות רבות הגיע עם בני משפחתו לארץ הקודש, לקראת חג השבועות תש”ט, כאן השתקע בכפר חב”ד.


רבו של כפר חב”ד

הרב גרליק לא נח על זירי דפנה, ועם הגיעו לכפר חב”ד החל לארגן שיעורי תורה, ואף דאג לשפץ מבנה עבור המקווה. החסידים שהכירו בגאונותו ותכונותיו התרומיות ביקשו למנותו כרב, אולם הוא ברוב צניעותו חשש לקבל עליו את התפקיד. את חששותיו אלו כתב לאדמו”ר הריי”צ שבירך אותו בברכת ‘מזל טוב’ לרגל התמנותו...

היה זה ביום כ’ כסלו תש”י, ומאז כיהן הרב גרליק כרבו של כפר חב”ד במשך עשרים וחמש שנים, עד יומו האחרון.

הרב גרליק התמסר מאוד לתפקידו החשוב, והיה אב נאמן לקהל עדתו. ביתו היה פתוח כל שעות היממה, וכל תושב ידע כי הוא יכול לפקוד את בית הרב כל אימת שירצה. על מסירות נפשו תעיד העובדה שלעת זקנותו יצא לגייס כספים עבור בניית המקווה.

היה זה בשנת תשי”ח, לאחר התחלת בניית המקווה בכפר חב”ד, התברר כי אין די תקציב לבניה. הרב גרליק יצא לארצות הברית כדי לאסוף כסף למרות שכבר היה קרוב לשמונים. הוא כיתת רגליו ממקום למקום כבחור צעיר. על מעשהו זה התבטא הרבי מלך המשיח בפני אחד החסידים (תוכן הדברים): “הלוואי על רבים אותו מרץ נעורים שיש לרב גרליק. למרות גילו המופלג, הוא נוסע ובא כאחד הצעירים. יש הרבה מה ללמוד ממנו”.

כשנכנס הרב גרליק ליחידות הראשונה, קם הרבי ממקומו וביקש ממנו לשבת. “הרי אתם מגדולי וזקני אנ”ש”, אמר לו הרבי. אך הרב גרליק מיאן באומרו: “אצל רבי איני יושב”. “אם כך גם אני לא אשב”, השיב לו הרבי. הרב גרליק לא ויתר ואמר: “לא באתי לגאון וגדול, באתי אל ‘רבי’ ואצל ‘רבי’ אף פעם לא ישבתי ולכן גם עתה לא אשב”.

הרבי התיישב והרב גרליק עמד במשך כל היחידות שנמשכה שלוש וחצי שעות. הרבי התעניין במצב הרוחני והגשמי של הכפר. הרב ענה על כל השאלות ואף זכה לקבל שורה של הוראות והדרכות.

במשך השנים קיבל מכתבים והוראות רבות מהרבי בענייני הכלל והפרט. תמיד טען שהצלחתו בתפקיד אינה שלו, ואם בני קהילתו נשמעים לו, הרי אין זה מחמת תכונותיו, אלא מפני שהוא פועל כמקל של הרבי “רק כוחו של המשלח עובר דרכי”.

הרב גרליק הקים גמ”ח מיוחד ממנו הלוה סכומים גדולים לתושבי הכפר כסיוע לפרנסת הבית. כל השנים דאג להרחיב את הגמ”ח, והוא בעצמו תרם סכומים גדולים כדי שיוכל לסייע לתושבים להתקיים בכבוד.

שקידתו והתמדתו היו לשם דבר. יודעי דבר סיפרו כי עבר מספר פעמים על כל הש”ס עם פירושי רש”י ותוספות. הוא שינן אין ספור פעמים את כל חלקי השולחן ערוך, וכמעט בכל שעות היממה היתה לו קביעות עיתים לתורה.

פטירתו הפתאומית הייתה אבידה גדולה וקשה לתושבי כפר חב”ד בפרט, ולקהילת חב”ד בארץ הקודש בכלל.

לאחר פטירתו נתמנה חתנו, הרב נחום טרבניק, לממלא מקומו כרבו של כפר חב”ד, ביחד עם, יבלחט”א, הרב מרדכי אשכנזי.



הרב ישעיה וייס

דו”ח חודשי לרבי

הרב ישעיה (שייע) וייס נולד בחנוכה תש”א. הוריו שהתגוררו בבני ברק היו חרדים לכל דבר מצווה, וחינכוהו בדרך התורה ויראת שמיים.

בהיותו בחור צעיר, נמשך ר’ שייע לחב”ד על ידי ידידים. בתחילה למד בישיבת ‘תומכי תמימים’ ב’פרדס’ בלוד ולאחר מכן בכפר חב”ד.

על מידותיו התרומיות ניתן ללמוד מהעובדה הבאה: בעת שלמד בכפר חב”ד, חלף פעם ליד משרדי ההנהלה וראה אבא ובן עומדים מודאגים ליד המשרדים. התברר כי הבן מוגבל וצריך מטפל צמוד. הישיבה לא יכלה להקצות מטפל צמוד לבן המוגבל ומשום כך לא התקבל ללמוד בישיבה. כשר’ שייע שמע זאת, נכנס אל הנהלת הישיבה וקיבל על עצמו לטפל בנער המוגבל... וכך במשך תקופה ארוכה טיפל בנער במסירות רבה כדי שיוכל ללמוד ב’תומכי תמימים’.

ידיים טובות היו לו, והוא ביקש לנצל תכונה זו לצורך פרנסה. משום כך למד תקופה קצרה בבית ספר למלאכה במגמת הנגרות. באותם ימים ייצר עשרות כסאות אותם תרם לבית כנסת חב”ד ברמת יצחק ברמת גן, שם התפלל לאחר מכן.


הרבי שאל: איפה הדו”ח?

לאחר שבא בברית הנישואין עם הגב’ רינה לבית תעיזי, התגורר בקרית גת, שם עבד כמורה-חייל בבית ספר חב”ד. חבריו לעבודה ולקהילה אהבו אותו מאוד, בהיותו אדם חביב בעל חוש הומור, שאוהב לסייע לזולת. איש אמת היה והיושר היה חלק ממנו.

באותם שנים כתב לרבי מידי חודש דו”ח על כל פעולותיו במסגרת בית הספר ומבצעים אחרים. לאחר זמן חשב כי בכך הוא מטריח את הרבי לשווא, ומאז הפסיק לכתוב לרבי. כעבור זמן קיבל מהרבי מכתב בו נשאל “איפה הדו”ח?”

לאחר כמה שנים עבר להתגורר בשיכון חב”ד לוד, שם התפרנס מהוראה בתלמוד תורה חב”ד. הוא ניצל את כישוריו ובשעות אחר הצהריים עסק בתיקונים שונים: חשמלאות, נגרות, ועוד. כאשר הגיעו העולים מגרוזיה והתיישבו בשיכון, סייע להם בכל מאודו. בכל פעם שהיו צריכים לתקן מכונת כביסה, מקרר וכדו’, היה הוא מזדרז להגיע לביתם גם אם היה זה בשעת לילה מאוחרת. מובן שהוא עשה זאת ללא תשלום.

תפקידו בצבא הלם את תכונותיו: חובש קרבי. בתפקידו זה הציל חייהם של חיילים רבים בקרבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.

בעיצומן של קרבות מלחמת יום הכיפורים, חודשים ספורים לפני פטירתו, לא יצר קשר עם ביתו. תוהו ובוהו שררו באותם ימי מלחמה, ושלטונות הצבא הודיעו בטעות למשפחה על היעדרו.

במשך חודש ימים הגיעו לביתו הודעות סותרות ומבולבלות: נהרג, נעדר, לא ידוע וכו’, עד שלבסוף התברר כי הוא חי, בריא ושלם, ולוחם אי-שם בחצי האי סיני.

לאחר ששב מהמלחמה נפלה רעייתו למשכב והוא שימש כאבא ואמא לארבעת ילדיו הקטנים, אותם חינך בדרכי התורה והחסידות ולעשיית טוב לכל יהודי באשר הוא.

בעת התאונה המחרידה, כל הנוסעים נפגעו פגיעות חיצוניות חוץ מר’ שייע וייס, כפי שמספרת אלמנתו הגב’ רינה וייס: “הפציעות של כולם היו קשות, פצעים עמוקים ושברים, חוץ מבעלי. גופו מבחוץ היה שלם וטיפת דם לא יצאה ממנו, אך הוא נהרג מפגיעה פנימית שלא הבחינו בה. רמז לכך נמצא בפרק תהילים שאמר באותה שנה, פרק ל”ד: “רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ה’. שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה”...



הרב יחיאל גולדברג

חסיד פנימי ועדין נפש

הרב יחיאל מאיר יהודה גולדברג נולד בירושלים בשנת תש”י.

לאחר לידתו קבעו הרופאים כי התינוק חולה בצהבת ומסוכן לערוך את ברית המילה בזמנה. אביו המשפיע המפורסם הרב דוד גולדברג חשש כי הרופאים מגזימים בחומרת המחלה, אולם באותן שנים קשה היה לערער על דברי הרופאים. אך הוא לא ויתר, ובבוקרו של היום השמיני ללידה שחל בשבת, הבריח את התינוק מבית הרפואה ולקח אותו אל ד”ר וולך הידוע. הרופא בדק את התינוק וקבע כי הצהבת אינה כה חמורה כפי שאמרו הרופאים, ואפשר לבצע את הברית בו ביום.

מד”ר וולך הלך האב הרב דוד אל מוהל מומחה. אף הוא פסק כי את הברית אפשר לעשות בו ביום.

משפחת גולדברג התארגנה במהירות לברית מילה. מבתי השכנים הובאו שיירים מסעודות שבת. המוהל מל את התינוק וזה נקרא על שם סבו: יחיאל מאיר יהודה. בני המשפחה והשכנים התיישבו לסעודת ברית המילה שהתקיימה בשעת ‘רעווא דרעווין’, רגעים אחדים בטרם שקעה השמש.

אביו הרב דוד גולדברג חינכו בדרכי החסידות, וכשהתבגר למד בישיבת ‘תורת אמת’ בירושלים. אחיו הרב מרדכי גולדברג מספר: “אחי הצעיר היה אדם עדין נפש, הוא לא ידע מה זה לפגוע באדם כלשהו. מעולם לא שמעתי אותו מרים קול”.


כל כולו פנימיות

המוהל המפורסם הרב מנחם פליישמן, עדיין מתרגש כשהוא מספר על חברו הטוב באותם ימים: “היינו חברים טובים בלב ונפש. הוא היה ‘תמים’ שכל כולו פנימיות. מעולם לא הבליט את ידיעותיו או את מידותיו הטובות. הוא היה אהוב על הבריות, מסודר ונקי להפליא. למדנו יחד ב’תורת אמת’, ולאחר מכן שהינו יחד בבית חיינו במסגרת הקבוצה תש”ל-תשל”א. במשך השנים נוכחתי לדעת כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הוא היה דומה ביושר ובעבודה הפנימית שלו לאביו המשפיע הדגול הרב דוד גולדברג ע”ה.

“התאונה הייתה טרגדיה אמיתית. הוא היה ידיד טוב שנהרג בגיל צעיר בתאונה טראגית. לבני שנולד כמה שנים לאחר מכן, קראתי ‘יחיאל’ על שמו”.

בתקופה שלפני נישואיו, חלה אביו במחלה קשה. בהיותו הבן הרווק היחיד, התמסר כולו לעזרה באופן יוצא דופן. “הוא היה צמוד לאבא בבית ובבית-הרפואה; הוא ויתר על הלימודים וסדר חיים תקין, והיה כל העת עם אבא”, אומר אחיו הרב מרדכי גולדברג.

לקראת חתונתו עם תבלחט”א הגב’ שפרה, בתו של הרב בעריש רוזנברג, חשש כי אביו לא יוכל להגיע לחתונה בשל מחלתו. אולם אביו עשה מאמץ כביר והגיע לחתונה של בנו הצעיר וגם לכל סעודות השבע ברכות בנמקו: “חתן נותנים לו כל שבעת ימי המשתה”. שבוע לאחר שבעת ימי המשתה, נפטר הרב דוד והוא בן 62 בלבד.

לבנו הבכור שנולד בתוך שנת האבל, קרא על שם אביו - דוד.

לאחר חתונתו התגורר ר’ יחיאל בשיכון חב”ד בלוד. לפרנסתו היה מלמד דרדקי בחיידר חב”ד בלוד. “את עבודתו בחיידר עשה בחריצות ובמסירות רבה. הילדים נהנו ממנו מאוד”, מעיד גיסו הרב נחום קפלן.

כשנהרג, היתה רעייתו בהריון, ובנו שנולד לאחר פטירתו נקרא על שמו - יחיאל מאיר יהודה.



מרת נחמה רוזנברג

מסורה לכל חניכה ב’בית רבקה’

נחמה רוזנברג נולדה ביום י”ב מנחם-אב תשי”ד בלוד להוריה הרב בעריש ע”ה, ותבלחט”א הגב’ איטא רוזנברג.

יום מיוחד היה יום לידתה. עד אז עבד אביה בעבודות פיזיות מפרכות וביום שנולדה התקבל לעבודה בדואר המרכזי בלוד כעובד קבוע - דבר שהיווה הישג עצום באותה תקופה. באותם ימים גם חובר הבית לחשמל, ובני המשפחה אמרו כי נחמה הביאה עמה אור לבית.

אביה שהיה דמות חסידית מיוחדת, השפיע טוב וחסד על כל בני ביתו, ובכללם נחמה שהיתה דוגמא חיה של בת חסידית לכל חברותיה.

נחמה הייתה נערה חסידית שהקפידה על כל מצוה ומנהג. עשיית הטוב היה חלק מאורח חייה. בני המשפחה מספרים כי סייעה רבות לסבתה הגב’ לישנר. הסבתא שהיתה בעלת מכולת ביקשה ממנה לעתים לקנות מוצרים בתל אביב, ונחמה נסעה לכתובת המבוקשת והביאה את המוצרים הנדרשים. בפורים היתה רצה עם משלוחי מנות בשליחות הסבתא לבתי ידידות משכבר ימים ולנשים גלמודות שהתגוררו מי קרוב ומי רחוק.

כאחות צעירה דאגה לסייע לאחיה ואחיותיה הנשואים. היא נסעה רבות לאחיה ואחיותה, סייעה במשק הבית וטיפלה בילדים, וכל זאת מבלי שנתבקשה.

בחנוכה תשל”ד, חודשים ספורים לפני פטירתה, הורה הרבי בין היתר לדאוג שבכל בית יהודי תודלק חנוכיה. נחמה נרתמה למבצע בכל ימי החנוכה, והיא עברה מבית לבית כדי לקיים את מצות הרבי.


אימא לחניכותיה

בשנה האחרונה החלה לעבוד כמדריכה בפנימיית בית רבקה בכפר חב”ד. היא חינכה את בנות הפנימייה כמו אמא לילדותיה. היא ידעה שרובן לא מגיעות מבתים חסידיים, ומשום כך השקיעה בהן את טוב ליבה ואת מידותיה החסידיות, עד כדי כך שהחליטה ליטול ידיים של בוקר עם כל בת...

חניכותיה לא שכחו את המדריכה המיוחדת, וגם כעבור שנים רבות, כאשר אלו נפגשות עם בני משפחתה, הן מספרות בהתפעלות על נטילת הידיים של שחרית, שהשרתה עליהן אוירה נעימה וטובה למשך כל שעות היום.

גם לאחר שבאה בקשרי השידוכין, המשיכה להשקיע בחניכותיה ורק בימי החופשה המעטים שהיו לה, עסקה בהכנות לחתונתה. את ההכנות עשתה בטוב טעם חסידי; היא לא ביקשה לבחור בדים לבגדי החתונה, אלא ביקשה מאמה שתתפור לה את שמלתה והיא תאמר תודה...

באותה שעה בה אירעה התאונה המחרידה ונחמה השיבה את נשמתה לבורא עולם, ישבה האם הדגולה ותפרה את בגדי הכלולות של בתה, עד שהגיעה בשורת האיוב...



משיחת שבת פרשת נשא,

י”א סיון ה’תשל”ד (בלתי מוגה), ומשיחת שבת פרשת קרח, ב’ תמוז תשל”ד (מוגה), תרגום-חופשי מאידיש -בקשר לתאונה


אין הדבר מובן בשכל כלל,

אלא זהו באופן ד”והפלה ה’”

ידוע מ”ש הרמב”ם ש”בזמן שתבוא צרה . . ידעו הכל שבגלל מעשיהם כו’’. ולכן, “יפחד וידאג ויפשפש במעשיו”. אבל, ישנם ענינים שככל שמחפשים כו’ לא יכולים למצוא ולא יכולים להבין למה אירעו דברים כאלה...

וכפי שמצינו בפ’ תבוא, שלאחרי שנימנו ריבוי ענינים בלתי-רצויים, מוסיף הכתוב ענין חדש, גרוע יותר - “והפלה ה’ את מכותך”... דבר פלא שאינו מובן בשכל כלל...

-כ”ק מו”ח אדמו”ר אמר פעם לא’ שרצה להסביר את המאורעות של השואה: “מ’דררף דעם אויבערשטן ניטפררענטפערן”. צריכים לידע שזהו ענין שאינו מובן ע”פ שכל, והוא בבחינת “והפלה ה’”... ובמילא אין להצדיק את הקב”ה.

ופשוט, שאין זה בסתירה ח”ו לענין האמונה, ואין זה גורם שום חלישות ח”ו בענין האמונה, ואדרבה: מצד תוקף האמונה בה’, והידיעה הודאית שרק מה’ יצא הדבר - יש לו אל מי לפנות ולבוא בטענות...

ולאלה התמהים איך אפשר להתבטא כן (שאין להצדיק את הקב”ה כו’) - הרי מקור הדברים הוא בדברי הגמרא: “אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמי’ ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו אי’ נוראותיו, לא אמר נורא. דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו אי’ גבורותיו, לא אמר גבור . . היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה . . מתוך שיודעין בהקב”ה שאמתי הוא (מסכים על האמת ושונא את השקר) לפיכך לא כיזבו בו”.

כלומר, אף שמשה רבינו אמר “הגבור והנורא”, ואנשי כנסת הגדולה (ש”החזירו עטרה ליושנה”) “אתו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורותיו . . ואלו הן נוראותיו כו”‘, מכל מקום, כאשר רואים בעיני בשר מאורע שהוא ההיפך ד”הגבור והנורא”, לא היו יכולים לומר “הגבור והנורא”, כיון שזהו היפך ממה שרואים הם, ואינם יכולים לומר דבר שהוא היפך האמת -”מתוך . . שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו”...

ועל דרך זה בנדון-דידן -שכאשר רואים מאורע שאינו מובן בשכל כלל (גם לאחרי שמפשפשים בהמעשים כו’), צריכים לומר את האמת (ולא לחפש להצדיק את הקב”ה), שאין הדבר מובן בשכל כלל, אלא זהו באופן ד”והפלה ה’”, ובמילא, “שרייט ער”...

ובודאי שהקב”ה בעצמו מצטער על זה,

-ומ”ש בהמשך הכתובים (לאחרי “והפלה ה’ גו”‘) “והי’ כאשר שש ה’ עליכם להיטיב אתכם גו’ כן ישיש ה’ עליכם וגו”‘, הרי הפירוש בזה הוא ש”ישיש את אויביכם עליכם”, כי, שמחתו של הקב”ה אינה אלא “להיטיב אתכם” -

שכן, אף שיודע שכתוצאה מזה נעשה אצל בני ישראל מעמד ומצב ש”לבי ער... להקב”ה לתורה ומצוותי”‘ [תמורת המעמד ומצב ד”אני ישנה, בגלותא”], מכל-מקום, מצטער על כך שהתעוררות זו באה על-ידי ענינים כאלה...

אלא מאי, אם מצטער מזה, למה עשה ה’ ככה, ומי מעכב בעדו?! -הרי ענין זה גופא הוא באופן ד”והפלה ה”‘...

אמנם מצינו בגמרא שרבה בר בר חנה שמע “בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי (”מן הגלות, כדכתיב קראי טובא בנביאים”, ועל זה אומר “אוי לי”, “משום דבכל צרתם לו צר”), ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי”, ועל זה אמרו לו חכמים “הי’ לך לומר לו מופר לך”, היינו, שבכחו של יהודי להפר שבועתו של הקב”ה.

ועד”ז בנדון-דידן: אף שנאמר בפסוק “והפלה ה’ וגו”‘ בנוגע לענינים דהיפך הטוב, בכחם של בני-ישראל -עי”ז שעבודתם בעניני קדושה היא באופן ד”והפלה”, למעלה מטעם ודעת -להפר ולבטל את ה”והפלה” דהיפך הטוב, באופן שמכאן ולהבא יהיו רק ענינים טובים, “להיטיב אתכם”, בטוב הנראה והנגלה.

ולא עוד, אלא שבטוב הנראה והנגלה גופא יתוסף באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, “נחלה בלי מצרים” -כפי שכותב אדמו”ר הצ”צ, מה שהעתיק מכי”ק אדמו”ר הזקן, וז”ל: “שמעתי מפי קדושי עליון על שאומרים ומרגלא בפומא דאינשי שאחר השריפה מתעשרים, יען כי השתלשלות מדות העליונות הקדושות וסדרן כך חסד דין רחמים, ולזאת אחר מדת הדין בשריפה מתעוררת מדת הרחמי’ שהיא גדולה ממדת החסד שבתחלה, כנודע שהיא מדתו של יעקב נחלה בלי מצרים מבריח מן הקצה כו’”, ומסיים הצ”צ “עכ”ל הזהב”.

והרי ענין זה נדפס כבר, וידוע הפתגם,שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות, והעיקר -שיומשך למטה מעשרה טפחים כפשוטו ממש, ובקרוב ממש.


חיזוק “מוסדות תורה” במקומות שאירעו בהם ענין דהיפך החיים ל”ע

ובפרט באותם מקומות בהם אירעו ענינים הבלתי רצויים, יש לעסוק בכל המבצעים הנ”ל -מבצע תורה, מבצע תפלין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע ספרים -עוד ביתר שאת ויתר עז.

שכל המבצעים הרי הם שמירה והצלה, כמדובר (בהתוועדויות הקודמות) באריכות, ובפרט מבצע תורה, שלתורה ישנה הרי מעלה מיוחדת, וכמבואר באריכות בתניא (פכ”ג) שמצות הינם “אברין דמלכא” מה-שאין-כן תורה הרי “אורייתא וקוב”ה כולה חד”, הרי על-ידי שלומדים תורה, לוקחים אח הקב”ה עצמו, ובאמצעות זה הרי השמירה היא עוד ביתר שאת, כמובן.

ובכלל זה הינו גם הענין של מוסדות תורה. יש לחזק את כל מוסדות החינוך בהם לומדים תורה -הן אותם מוסדות הקבועים במשך כל ימי השנה, הן את מוסדות החינוך הפועלים בזמן הקיץ (שכן גם מוסדות אלו, כיון שלומדים בהם תורה, ואורייתא וקוב”ה כולה חד, הינם ג”כ ענין ד”קבוע”),

פשיטא שח”ו למעט במוסדות אלו, כולל גם -שכל אותם מוסדות לתקופת הקייץ שהתקיימו בשנה העברה, יתקיימו אף בשנה זו, ואדרבה: צריכה להיות אף הוספה בזה,

וכנ”ל שעל-ידי התחזקות והוספה בלימוד התורה ובחיזוק מוסדות התורה, לוקחים את הקב”ה עצמו, ועל-ידי-זה מוסיפים בהשמירה,

וכיון שזה וכל המבצעים הרי הם שמירה הבאה מהקב”ה, הרי השמירה היא באופן כזה שמלכתחילה לא יהיה ענין ואפילו מחשבה הפכית (”להעביר גו’ את מחשבתו”). וכמ”ש כל המחלה גו’ לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך, דמכיון ש”אני ה’ רופאך” הרי הרפואה באופן כזה ד”לא אשים עליך” מלכתחילה, וכמו שנתבאר בהתועדויות הקודמות.

עוד ענין שיש צורך להבהיר -ענין זה נוגע בכלל וביחוד במקומות אלו בהם אירעו הענינים בלתי רצויים:

כיון שבחודש זה -שבעה עשר בתמוז, והחורבן היה בגלל היפך אהבת חנם, על כן יש להשתדל ולהתחזק בענין אהבת ישראל, עד באופן דאהבת חנם דבר המביא להמשכת כל הברכות וכמ”ש ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, ש”כולנו כאחד” מהווה כלי ל”ברכנו אבינו”, וכמבואר בתניא (פרק לב) וב”החלצו מאתכם אנשים” באריכות.