סקירה: שלימות העם

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בית משיח 600

נלחם על כל מילה אחת

מאת: מנחם זיגלבוים

ראיון מיוחד עם הרב שמואל חפר, יו"ר הועד למען שלימות העם שחושף טפחים אחדים מהפעילויות המרתקות שנעשו מאחורי הקלעים.

את השם "שליט", בוודאי רבים מבין הקוראים מכירים, בהתכוונם בוודאי לחייל החטוף גלעד שליט. אבל מסתבר שהשם הזה "שליט" עורר מהומות הלכתיות, פרלמנטריות ופוליטיות, מהקשות שידעה ארץ ישראל במהלך היובל האחרון.

בנימין שליט היה איש צבא קבע וקצין בחיל הים, שנשא לאשה את אן, בת למשפחה סקוטית, לא יהודייה. על אף שהזדהתה כאתיאיסטית, נרשמה במרשם התושבים כנוצריה. לבני הזוג נולדו שני ילדים, אורן וגליה, ושליט האב ביקש לרשום אותם תחת סעיף הלאום כיהודים. שליט פנה לפקיד הרישום בחיפה, בה התגוררה המשפחה, ודרש לרשום את ילדיו כחסרי דת וכבני הלאום היהודי. הפקיד, שפעל על פי הנחיותיו החשאיות של שר הפנים, סירב. בשנת תשכ"ח פנה שליט לקבל סעד בבית המשפט העליון נגד משרד הפנים ומדינת ישראל, בבקשו להכיר בילדיו כיהודים על אף שנולדו לאם לא-יהודיה ואף לא עברו גיור כהלכה. ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה, הורה בג"ץ למשרד הפנים לרשום את ילדיו של שליט כיהודים. זאת, בניגוד להנחיות שר הפנים דאז, שקבעו כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר כהלכה. בג"ץ בדק את חוקיות ההנחיות וקבע כי אין להן תוקף של חוק.

עד אותו יום, לא הגדיר החוק הישראלי "מיהו יהודי" מבחינה משפטית. המחוקקים הראשונים שבאו לקבוע הגדרה מוחלטת נתקלו בניצני מחלוקות והעדיפו שלא להכניס את ראשם בסוגייה הסבוכה. תחת החוק פעלו עד לשנת תש"ל הנחיות של שר הפנים לפקידי הרישום, אותן הנחיות לא שימשו אלא כראי למשנתו האידיאולוגית של שר הפנים המכהן, ולכן השתנו משר למשנהו ומממשלה לרעותה. הכרעת בית המשפט בעתירתו של שליט החזירה את הכדור לכנסת במלוא העוצמה. מבחינתה של מדינת ישראל, ברור היה כי בית המחוקקים הישראלי צריך לקבוע מי זכאי להירשם כיהודי באופן חוקי.

התיקונים לחוק השבות ולחוק מרשם אוכלוסין אכן נעשו במליאת הכנסת. סעיף 4 ב' של החוק אמר כך: "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, ואינו בן דת אחרת". תחת הנוסח התמים הזה, לא רבים חשו בפצצה הגדולה הטמונה בניסוח הזה. שר המשפטים דאז שמשון יעקב שפירא, יחד עם יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט חיים צדוק, הסבירו לאומה: "אנו יודעים שיש ליברלים, יש קונסרבטיבים ויש רפורמים מכל המינים והסוגים והם מגיירים. מאחר ואיננו רוצים לקבוע הלכות ואיננו מוסמכים לקבוע הלכות, אנו אומרים, אפוא, שמי שיבוא עם תעודת גיור של קהילה יהודית כלשהי, ובלבד שאינו בן דת אחרת, יתקבל כיהודי".

לא בשוגג הושמטה אפוא הדרישה כי הגיור יהיה כהלכה. מאחורי השמטה זו, עמדה כוונה גלויה מאד לפרוץ את הפתח לגיורים רפורמים וקונסרבטיבים, ולרישום גויים מוחלטים כיהודים.

המפד"ל שאיימה לפרוש מהקואליציה בעקבות פסיקת בג"ץ בעתירתו של שליט, ראתה בתיקון הישג דתי, לכאורה.


התחום הטעון כל כך של דת ומדינה ידע מלחמות רבות, אולם המאבק על חוק "מיהו יהודי" ייזכר כאחד המאבקים היותר משמעותיים שזכה לתהודה אדירה בכל העולם. המאבק שאיחד זרמים ופילג אחרים, הפיל ממשלות והיה הבסיס לכל ההסכמים הקואליציוניים, נמשך עשורים, חצה את גבולות הארץ והגיע לכלל העולם היהודי. הדרישה שהגיור יהיה כהלכה היתה ציר המחלוקת, והמאבק כולו נסב סביב הוספת המילים "כהלכה" בסמיכות ל"נתגייר". באופן סימלי אפשר אולי לומר שהמאבק היה על מילה אחת; המלחמה על מילה אחת היתה בעצם מלחמה מהותית על שלמות עם ישראל.

תיקון החוק כפי שנתקבל בכנסת בי"א באדר תש"ל היה האות לפתיחת המאבק. הרבי מלך המשיח, כמרדכי היהודי בשעתו, ידע את כל אשר נעשה, והבין כי גזירה נוראה ואיומה נגזרה כאן על כללות עם ישראל והחל לזעוק בקול גדול, בעוד שאר המנהיגים שתקו, במקרה הטוב, או לחמו ברבי, במקרה הרע. הצצה אל שיחותיו ואגרותיו של הרבי מאותם ימים, מגלה כי הרבי העמיד את המאבק הזה בראש סדר עדיפויותיו. הרבי צעק והתריע שכל מטרתו של החוק הזה היא להביא למצב שככל העמים בית ישראל, חלילה.

הרבי קרא לצאת לפעולה. החב"דניקים, כמו חב"דניקים, יצאו לעשות את מה שהם יודעים לעשות היטב: להרעיש את הארץ. הצעד הראשון היה הקמת גוף שירכז את כל הפעילות, הן בכנסת, והן מחוצה לה. מכל קצות המפה החברתית התארגנו יהודים דואגים והקימו תחת דגלה של חב"ד את "הועד למען שלמות העם".

הרב שמואל חפר, מי שכיהן במשך כל השנים כחבר בוועד למען שלימות העם, ובמשך שנים גם כיושב ראש, טוען שהשורשים החלו עוד קודם לכן: "'מיהו יהודי' התחיל למעשה באמצע היודי"ם (תשט"ו-ט"ז) כשבן גוריון פנה לשורה של גדולי ישראל, ביניהם פנה גם לרבי, וביקש מהם להגדיר 'מיהו יהודי'. בן גוריון לא העז על עצמו את קביעת העניין מבחינה משפטית או מבחינה מדינית.

"כל עוד והנושא לא עמד במבחן המציאות, זה עבר איכשהו בשקט. פה ושם הגיעו יהודים שהיו 'בעייתיים' אך העניין לא עלה על סדר היום. עיקר ה'שטורעם' התחיל כשבאו יהודים מרוסיה, בתחילה הגרוזינים והבוכרים, ולאחר מכן עולים רבים. רבים מהם עברו "גיורי וינה", שם היה בית דין שהחזיק את עצמו כאורתודוקסי, לכאורה, והוא גייר בסיטונאות לפי בקשת הסוכנות. ואז התחיל ה'רעש' שחולל הרבי נגד גיורי וינה".

באותה תקופה קם "הועד למען שלימות העם" בראשות הרב יהודה פלדי, יהודי שבצעירותו למד בישיבת בפרשבורג, מבית הונגרי, לימים היה עורך עיתון הונגרי של מפא"י. לאור בעיה בריאותית, הוא התחיל להתקרב לרבי ולבקש את עצותיו וברכותיו.

כשהחל עניין "מיהו יהודי" להתעורר, הוא לקח זאת ללב והגה רעיון להקים תנועת המונים ולצאת למען תיקון החוק. הוא כתב על כך לרבי והרבי קיבל את הצעתו. בוועד הראשוני היו שלושה חברים: פלדי, סגנו מר צבי נדיבי שהיה סגן מנהל התיכון צ'רניחובסקי בנתניה (הוא היה פצוע מלחמה ולא דתי, אבל התקרב בסוף ימיו והניח תפילין), והרב שמואל חפר. "הרבי רצה שהוועד יהיה עממי ככל האפשר, ולא יזוהה כתנועה חב"דית", אומר הרב חפר. "הרבי גם הבין שאם זה ליובאוויטש, זה יעורר את המתנגדים מרבצם".

הדחיפה הגדולה למאבק ניתנה על ידי פסק הדין של בג"ץ בעניינו של שליט. המדיניות הפכה להחלטה משפטית בעלת תוקף חוקי. אף על פי כן, הציבור הכללי היה שאנן למדי והציבור הדתי-חרדי אמר "אלינו זה לא יגיע". בפי הרב חפר סיפורים ודוגמאות לרוב: "הלכנו פעם לאחד מגדולי האדמו"רים דאז כדי להחתים אותו. כדי להיכנס אליו, היינו צריכים לקבל את אישורו של בנו, שהוא עצמו היום אחד מנכבדי האדמו"רים.

"הגענו - הרב חנזין, ר' יהודה פלדי ואנכי - לבית המדרש בו הוא מסר שיעור בשו"ע, וביקשנו להיפגש עם אביו האדמו"ר. הוא הרים את ראשו, גלגל את עיניו ואמר "אין צורך, זה ממילא לא הבשר שלנו"; כלומר, זה לא נוגע לקהילה שלו. זו בעצם הייתה העמדה של היהדות החרדית, רובה ככולה. רק מעטים ראו בזה מאבק שצריך להירתם לו. כאשר התברר לימים כי מאחורי המאבק עומדת ליובאוויטש, ההתנגדות קיבלה יתר חריפות".

אם לא די בכך,–הרי שהחוגים הליטאים ובראשם מנהיגם, לחמו כנגד תיקון החוק. "אפשר היה לתקן את החוק! מי שלא עשה את המאמץ הנדרש כדי להביא לתיקון החוק, היו ח"כים מסויימים שפעלו אז באגודת ישראל, בשליחותו של הלז!" קובע הרב חפר בביטחון, "ברצותם למנוע את הניצחון של ליובאוויטש, כביכול". הרב חפר מדבר במושגים של בגידה, או לפחות תקיעת סכין בגב: "חברי כנסת שאינם דתיים אמרו לי מפורשות כי הם אמרו להם 'כלפי חוץ אנחנו מוחים, אבל אתם לא צריכים להתרגש'..."

מהר מאד התברר כי הישועה לא תבוא מהממשלה. כל הצעות החוק שקמו ונפלו לתיקון חוק השבות ה"מתוקן" היו פרטיות, ביוזמת חברי הכנסת הדתיים. הצעות חוק פרטיות עוברות תהליך מייגע עד שהן מגיעות לאישור, המציע נדרש להגיש את הצעתו ליו"ר הכנסת, לאחר אישורו ההצעה עוברת לקריאה טרומית במליאה, בהמשך מועברת ההצעה לועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כדי לעבור ניסוח. רק בתום שלושה חודשים מוגשת ההצעה לקריאה ראשונה במליאת הכנסת. מגישי ההצעה, המודעים לבירוקרטיה הכבדה, מבקשים לוודא עוד קודם העלאת הצעת החוק, כי יש להם הרוב הדרוש לאישורה. במקרה של חוק "מיהו יהודי" הרוב שהושג על הנייר, נעלם כשנספרו האצבעות.

אני מבין כי מדובר היה במאבקים פרלמנטריים חריפים?

"בהחלט. נעשו הרבה תרגילים ומניפולציות פרלמנטיות", אומר הרב חפר. "לא היה כאן מקום לדיפלומטיה, אלא למאבק עקבי, ישיר ורצוף שהכיל בתוכו המון תקוות לצד אכזבות. ח"כ מסוים מאגודת ישראל שכיהן כיו"ר ועדת הכספים יכול היה להשיג תמיכתם של ח"כים רבים מהמפלגות השונות, אך הוא לא עשה מאום בעניין. זו הייתה עמדתה הרשמית של אגודת ישראל, כולל הצד החסידי.

"הרב מאיר כהנא היה דומיננטי ועקבי", נזכר הרב חפר. "כשהוא היה במיאמי והודעתי לו טלפונית שלמחרת תהיה הצבעה במליאה, הוא חזר במיוחד כדי להצביע ולהשפיע, ללא תירוצים. לא פעם אחת. מיהו יהודי היה בעצמותיו.

"חבר הכנסת ההגון ביותר בימים ההם, היה פרופ' אבנר חי שאקי ע"ה, שכיהן כסגן שר החינוך מטעם המפד"ל. שאקי לחם בעוז למען תיקון החוק ואף הוציא ספר בשני כרכים שעסק בעניין.

"זכורני שהייתה פעם הצבעה בכנסת בתקופת ממשלתה של גולדה מאיר. זה היה יום דרמטי. הרב משה צבי נריה מהמפד"ל הצביע בעד הממשלה כמו שאר חברי המפד"ל. היחיד שהצביע נגד היה שאקי. גולדה שלחה לו פתק וגם ספיר לחץ עליו מאוד. אני שמרתי עליו ובמשך כל אותו יום לא עזבתי אותו. בורג הזקן תפס אותו בלובי לפני ההצבעה, חיבק אותו ואמר לו משהו בצרפתית (שפה שהייתה מוכרת לשניהם). הבנתי כי הוא מנסה לשכנע אותו לשנות את דעתו ברגע האחרון ולא יכולתי עוד לעמוד מנגד. פניתי לבורג ואמרתי לו את דברי הרבי עליו ועל שכמותו 'עבד כנעני שכמוך'...

"לאחר מכן, בעת ההצבעה עלינו לתא הנשיא באישורו של קצין הכנסת, ומשם החכ"ים כולם ראו אותנו. כשנריה ואחרים הצביעו נגד תיקון החוק, נופפנו להם עם הידיים לאות מחאה ואזהרה... לאחר מכן הוגשה שאילתא על ידי ראש הממשלה גולדה מאיר, מי נתן לאנשי חב"ד אישור להיכנס לתא הנשיא ולהשפיע משם על הח"כים. הייתה חקירה שלימה ורצו לשלול ממני את זכות הכניסה לבניין הכנסת..."

הרב חפר מוכר כאדם מתון ודיפלומט ולא כאיש מלחמה...

"עשיתי מה שהרבי רצה. לא היה מקום לדיפלומטיה, להפך. באתי ותבעתי את תיקון החוק. עברתי סיעה סיעה, ח"כ אחר ח"כ. עבדנו גם על אנשי השמאל. היו כאלה שאמרו בגילוי-לב 'יש לנו משמעת סיעתית אנחנו לא יכולים'. אמרתי להם: 'איך אפשר בעניין ערכי ויסודי כמו עתיד עם ישראל לדבר על משמעת סיעתית? אתם לא אוטומטים ולא מכונות, אתם אנשים בעלי מחשבה, איך תבטיחו את עתיד העם?!'

"הרבי דרש אז, בעיקר מר' אברהם ורדיגר, שכל ישיבה בכנסת תפתח עם הנושא של 'מיהו יהודי'. זה לא נעשה".

מן הראוי להזכיר כי היו פעילים רבים מאוד שעסקו בנושא, אך שניים מהם חייבים לציין באופן מיוחד - הלא הם הרב בעקרע וולף והרב שלויימק'ה מיידנצ'יק ע"ה, שפעלו רבות בקרב חברי הכנסת וניצלו את הקשרים שהיו להם במקומות הנכונים לקידום המאבק.

המאבקים היו גם במישור התורני, אצל גדולי התורה ומנהיגי החסידות?

"בהחלט. היו הרבה מפגשים כאלה. השתתפתי פעם בפגישה של הרב חיים קרייזווירט מאנטוורפן, שהבין היטב את המסוכנות של החוק, עם האדמו"ר מגור בעל ה'בית ישראל'. לא שמענו מפיו של האדמו"ר דברים מפורשים. האדמו"ר ה"לב שמחה" היה באמת מודע לסכנה ופעל בעניין רבות. נפגשנו עמו פעמים רבות לצורך העניין.

"באחד הימים הגענו אל הרב אונטרמן. על הפרק עמדה שאלת בחירתו כרב ראשי, והוא 'חשש לעורו' ולא שיתף פעולה כפי שהיה יכול. הרבי התבטא ואמר 'הלא זה אותו הצילינדר ואותו הפראק', בהתכוונו על הרב הראשי הרצוג.

"בשלב מסוים ביקשנו לגייס את הדיינים למטרת העניין. הלכתי עם הרב קרייזווירט והרב אפרים וולף אל הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך ע"ה, וביקשתי כי יארגן את הדיינים לכנס במהלכו יכריזו שהם מוציאים איסור על הגיורים הללו. תחילה הוא התחמק ואמר 'אני ראש ישיבה, אני עסוק בלהכין את השיעור לתלמידים'. אמרתי 'הרב אויערבאך, הרי כאן מדובר על עתיד עם ישראל, הלובאוויטשער רבי עומד בסערת-נפש בראש המערכה הזאת ואתם מדברים על להכין שיעור?' ר' אפרים דחק בי ולחש 'משוגענער איך אתה מדבר?' הוא הרגיש בזה, ואמר לו בחיוך 'תעזוב אותו, זה באמת כואב לו'. לבסוף הוא אכן נענה ונערך כינוס דיינים שפסלו את גיורי וינה.

"ואז התחיל המאבק האמיתי שהיה מכוון כנגד משרד הפנים על מנת שלא יתן אשרות כניסה והכרה ב"גרים" שהגיעו מוינה. עשינו שם דברים... סחבנו מסמכים מהשולחן האישי שלו על ידי עובדים שלו ששיתפו איתנו פעולה... אחר כך השב"כ ערך חקירות מי לקח את המסמכים..."


לאחר פטירתו של הרב פלדי, מילא את מקומו כיו"ר הוועד הרב נחום טרבניק, ואחריו נותר התפקיד פנוי. היו הצעות שונות שעלו וירדו, על פי תשובות של הרבי. לבסוף מישהו הציע את שמו של הרב חפר, ורבע שעה לאחר מכן יצאה תשובה חיובית.

מה הדבר הראשון שאתה עושה בתור יו"ר?

"ראשית, כתבתי לרבי ואמרתי שאני מכיר את ההלך הנפשי שלי ואת הנפשות הפועלות בוועד, ואני לא מעוניין בתפקיד..."

בסופו של דבר, הרב חפר קיבל את התפקיד ונתן תנופה רבתי לפעילות הוועד, והכל בהוראות צמודות ומפורטות של הרבי מה"מ. במקומות רבים בארץ נערכו כנסים אם בהיכל התרבות בתל אביב, ולאחר מכן בבנייני האומה בירושלים בהשתתפות אדמו"רים, ובראשם ה"לב שמחה" שכאמור, שיתף פעולה עם הוועד.

"זה הפך מעט יותר לנחלת הכלל", מסביר הרב חפר. "היו כמה אדמו"רים שסיפרו מעשים שהם עצמם נתקלו בהם כאשר יצאו לחו"ל וראו את הבעיה".

המטרה המרכזית שעמדה בפני ראשי הוועד, היתה להביא את חומרת הבעיה למודעות הציבורית. לצורך כך הוא הדפיס עלונים ופרוספקטים במאות אלפי עותקים ופרסם מודעות בכל העיתונים. נערכו הפגנות ועצרות עם בכל רחבי הארץ, וגם מחוצה לה, כשהכוונה היא לזעזע את העולם.

עם כל פרסום חדש שהוציא "הוועד למען שלמות העם", התקבלו בתא הדואר החוזר אלפי תגובות. בין התומכים היו יהודים שסבלו מאנטישמיות בגולה, מדענים רוסיים שהיו מסורבי עליה במשך שנים ויהודים מסורתיים מארצות המזרח שהקפידו במשך מאות שנים להתבדל לגמרי משכניהם הערבים. מנגד היו גם תגובות נאצה ומכתבים אנטי-דתיים עקרים.

"הועד" נלחם ללא לאות ולא וויתר על שום הזדמנות להביא את דברו בפני העם ונבחריו. הוא נעזר אפילו באמצעים פדגוגיים כדי להוכיח לחברי הכנסת את המציאות העגומה בשטח ואת תוצאותיו ההרסניות של החוק שחוקקו. רשימה של 200 'ראבייס' שעורכים חתונה משותפת עם כמרים הוצגה לראווה בכנסת. לא נדרשו לכך משימות בילוש מיוחדות, ראבייס כאלו פרסמו עצמם ב'דפי זהב' של ארה"ב. מודעות אחרות מציעות לכל המעוניין לרכוש תעודת גיור רפורמית ב-‏25 דולרים. ההלם הגדול היה עם הצגת תמונות ממשיות מחתונה כזאת. צריך לזכור שמדובר בתקופה של לפני כשלושים שנה. משכן הכנסת לא הכיר את מכשירי הוידאו, ומסרטות נראו רק באולפנים. בהשקעה אדירה של ממון רב הביא "הועד למען שלמות העם" סרט וידאו מחתונת יהודי ונוצריה בעריכת ראביי וכומר, והציגו בפני חברי הכנסת. התדהמה אחזה גם בקיצוניים שבשמאל. לא שזה עזר לשנות את הצבעתם.

"בתחילת שנות המ"מים, הצלחנו להוציא מהמחשב של משרד הפנים רשימה של כ-‏000,100 גויים שנכנסו לארה"ק כיהודים! זה היה מספר מדהים ולאחור מתברר שהיו הרבה יותר. היום מדברים על מליון לפחות אם לא יותר. אנשים החלו להבין שלא מדובר בתופעה שולית של בודדים שמסתננים ארצה, אלא בבעיה שהולכת ומתרחבת", אומר הרב חפר.

הדחיפות לתיקון החוק הלכה והתעצמה. הוועד עשה כל שביכולתו כדי להגביר את דעת הקהל - מחד, ולהביא לתיקון החוק בכנסת - מאידך. אם אמנם הועד רשם הצלחות בהפעלת דעת קהל עולמית, הרי שבבית הנבחרים הישראלי, נרשמו הרבה פחות הצלחות. משכן הכנסת אשר חוקק את ה"תיקון" הקלוקל לחוק השבות, הוסיף להנחיל אכזבות רבות, בכל פעם מחדש. הועד ביקש לעורר את הנציגים בכנסת שבמילים עדינות, לא עשו את העבודה. הרבי דיבר בחריפות על השרים הדתיים באמרו כי "הם נדבקים לכסאות". וכי "הם מוכרים את ההלכה תמורת בצע כסף".

"הועד למען שלימות העם" ניהל לובי מיוחד בכנסת, שהיה צמוד לח"כים הדתיים, ועקב בתשומת לב אחר הזדמנויות להעביר תיקון לחוק "מיהו יהודי". חברי הכנסת ידעו שחברי הוועד לא יניחו להם. בכל הסכם קואליציוני ובכל ממשלה מתגבשת, חברי הוועד דרשו להכניס תיקון לחוק מיהו יהודי, תיקון שיכול לבוא רק בדרך אחת: הוספת המילה "כהלכה". "היו פעמים שזה נפל על חודו של קול. אם 'אגודה' היו עושים מאמץ יותר גדול וכו' זה היה עובר".

יש שאומרים שהייתה פה מלחמה שמימית, לא היה מדובר פה בסתם חוק, כמו חוק השבת או חוק החמץ. הכשלונות והקשיים היו הרבה מעל ההיגיון בריא. גם אתה חושב כך?

"ללא ספק. תראה, אם הרבי התבטא כי צריך לבדוק את התפילין של אותו איש מבני ברק, כיוון שהם פסולים - הרי שמדובר במלחמה שמיימית. הוא ייצג את הסטרא אחרא ממש. כשאתה לוקח אדם מהרחוב או אפילו ח"כ ממפא"י, הוא לא כוח של סטרא אחרא. הוא 'סתם'. הלה לקח מלחמה אקטיבית נגד התיקון; הוא העלה שורה של הצעות פשרה, העיקר שלא יתמלא רצונו של הרבי שיתווסף המילה "כהלכה", והרבי אמר דבר הוי'ה זו הלכה. אין ספק שמדובר היה במלחמת קדושה מול סטרא אחרא.

הרבי למעשה ניהל את המאבק הזה כפי שלא ניהל שום מאבק קודם לכן...

"בהחלט. הביטויים היו מחרידים והבכיות היו איומות. באחת השיחות הרבי דיבר במפורש שזה עושה לו חור בלב, ובאותן שנים הרבי קיבל התקף לב... כשהרבי דיבר על הנושא הזה, הוא זעק מעומק ליבו.

"פעמים רבות שזכיתי לקבל טלפונים מהרב חדקוב, כאשר הרבי היה על הקו, ולמעלה משעה קיבלתי שורה של הנחיות, עצות והוראות מה לעשות, עם מי לדבר, באיזו גישה וכו'".

ממשלות התחלפו, ראשי ממשלות באו בזה אחר זה, והמאבק בעינו עומד. היו תקוות שונות עם המהפך בבחירות תשל"ז, כאשר בגין עלה לשלטון, בהיותו איש מסורת ואוהד-דת. במשך עשור הוא עמד לימין פעילות הוועד, וכאשר נבחר הבטיח לתקן את החוק מיידית. "באתי לבגין ודיברתי איתו", מגלה הרב חפר. "הופעתי איתו פעם בתוכנית 'מלווה מלכה' בטלויזיה, שם סיפר כי יש לו הבטחה מהרבי שהוא יתמנה לראש ממשלה, ברכה שכידוע התגשמה. כמה פעמים באנו אליו אך לבסוף לא העז ללכת עד הסוף".

כאשר שמיר עלה לשלטון, יזם הוועד "עצומת המיליון", כאשר מיליון אזרחים חתמו על עצומה הקוראת לראש הממשלה ולחברי הכנסת לתקן את החוק.

זה פעל?

"הבאנו לשמיר את החתימות. בדיוק כשבאנו אליו, באה גם משלחת של רפורמים. היה לחץ אדיר מכל הכיוונים. מי שבאמת פעל במסירות רבה, היה הרב אהרן סולבייצ'יק משיקאגו, הוא היה בכיסא גלגלים, יהודי יקר שאמר לשמיר 'עוד מעט תצטרך לעמוד בחזית של שלימות הארץ. דע לך, אלה הרפורמים שהם חוד החנית כנגד גיור כהלכה, הם יהיו חוד החנית נגד שלימות הארץ. הם ילחצו בארה"ב על הסנטורים, ועל חוגי הממשל כדי שיורו לך למסור שטחים לערבים... שמיר הבין את זה, אבל הוא עצמו היה כל כך רחוק מיהדות.

"פעם באתי לשכני כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, אז בנו של ה"לב שמחה", והראיתי לו מכתב שכתב אדמו"ר הריי"צ לחותני לאחר מלחמת עולם השניה בשנת תש"ה, 'בטח אנ"ש יחיו מתעניינים אם שלומם של האדמו"ר מגור ואדמו"ר מבעלז דואגים שיהיה להם פרנסה בכבוד ולבריאותם..' והוא רוצה לדעת שיודיעו לו מה המצב. האדמו"רים מבעלז ומגור היו במצב כלכלי לא פשוט. הראיתי לו את המכתב ואמרתי לו 'את זה כותב רבי לחסיד שלו בלי שמישהו ידע מזה. זה לא נכתב מתוך אינטרס פוליטי אלא מתוך ידידות אמיתית, אהבת ישראל אמיתית של יהודי ליהודי, והראיה שעד היום אף אחד לא ידע מזה'. הוא ביקש רשות לצלם את המכתב, והסכמתי.

"בשנת תש"נ, כאשר עמדה אפשרות לתמוך בפרס או בשמיר, הוא נטה מאוד לטובת שמעון פרס, והגעתי אליו והבאתי את עמדתו של הרבי בעניין. התקיימה אז ישיבת מועצת גדולי התורה, ודיברתי בפניהם. הם שאלו ואני עניתי; עשיתי הכול כדי שהבחירה תוטל על שמיר.

"יום לפני זה ישבתי עם הרב סולובייצ'יק אצל שמיר, והוא היה קר לעניין של 'מיהו יהודי'. איימתי עליו שאנחנו נסיר את התמיכה שלנו בו וממילא אגודת ישראל לא יתנו לו את הקולות. ב-‏4 לפנות בוקר הוא התקשר אלי הביתה. אני זוכר את זה כמו היום. זה היה ביום חמישי בבוקר. 'הרב חפר, מה קרה?' אמרתי לו 'תשמע, אתה לא עומד בהתחייבות'. והוא אומר לי: 'חפר, קרלט בלודיק. קור רוח. יהיה בסדר' ונתן לי התחייבות שתוך שישה שבועות הוא יתקן את חוק מיהו יהודי. הוא רימה אותנו כמו שכולם שיקרו".

הרב חפר לא עשה הנחות לאיש. הוא 'רדף' אחרי כל ח"כ כדי לשכנע אותו לתקן את החוק. גם כאלה שהיו בסיעות שהטילו משמעת סיעתית למען התיקון, היו צריכים "חיזוק". "אהוד אולמרט היה בליכוד שבאופן רשמי הלך איתנו. פעם, כשהגיע להצבעה, אהוד אולמרט נעלם פתאום. ביררנו היכן הוא, ועוזריו תירצו כי אמו חולה מאוד והוא נסע לבנימינה להיות עימה. צלצלתי לאמא שלו לבנימינה ושאלתי אותה אם אודי אצלה. 'לא', השיבה, 'מה הוא צריך לעשות כאן?' שאלתי אותה לשלומה והיא אמרה ב"ה'... התברר שהוא היה עורך דין של אחת מכתות הרפורמים מארה"ב והיה בניגוד אינטרסים. ככה איתו וכך גם עם הציונים הכלליים בליכוד כמו דן מרידור ואחרים עמם ניהלנו ויכוחים קשים".

הזכרת קודם את חודש ניסן תש"נ, בתרגיל הידוע, כאשר על הכף עמדו שמיר ופרס. במבט לאחור, אתה חושב כי אולי פרס היה יכול להעביר את תיקון החוק?

שמעון פרס ישב אצלי במשרד ב'בית רבקה' והבטיח כי אם נתמוך בו, בתוך שלושה חודשים הוא יתקן את החוק. שאלתי 'איך תפתור, והלא יש לכם החלטה של המרכז?!' הוא השיב כי יכנס את מרכז המפלגה וישנה את ההחלטה. הוא גם ישכנע את הערבים וכו'.

אתה חושב שהוא היה עומד במילה שלו?

"לא. הוא לא היה מסוגל.

"חיים רמון גם כן בא אלי בשליחותו, אחר כך בא גם אריק נחמקין, מי שהיה שר חקלאות. 'חפר, אנחנו נתקן את החוק. בוא איתנו'. הוא גם כן מכר את אותם לוקשים, אבל אצל הרבי ממשלה בראשות פרס הייתה דבר מופרך".


הציבור ראה ושמע את הרבי זועק בכוחות על-אנושיים למען תיקון החוק, אך מה שהציבור ראה, היה מעט מזעיר ממה שהרבי הקדיש באמת. "הרבי נתן הוראות פרטיות למי לפנות, כיצד לפנות, ואיך לדבר עם זה, ולפנות לזה, ועם מי לדבר", חושף הרב חפר טפח.

"הרבי דיבר על קטסטרופה, הרבי ראה בגיור כהלכה ("דבר הוי' זה הלכה") את יסוד היסודות".

למה הרבי לקח את המאבק הזה כל כך אישי?

"מי יכול להבין ולדעת?! הרבי בוודאי ראה שזה יהפוך לבעיית-הבעיות של עם ישראל בארץ ישראל. יבואו מיליוני אינם יהודים שישנו את דמותה של החברה הישראלית. הרבי גם אמר, והדגיש, כי הם יהוו גייס חמישי במקרה של מלחמה.

"הרבי הסתכל תמיד במבט של עשרים שנה קדימה. כמנהיג כלל ישראל בעל כוחות של רבי, הוא ראה את כל מה שעתיד להתרחש והוא רצה למנוע זאת.

"הרבי תמיד חיפש את המקום בו יוכל לזכות את כלל ישראל. זכורני שאחת הפעילויות הראשונות שלי כאשר הגעתי ל'בית רבקה', הייתה בשנת תשכ"א, להנחיל מטעם משרד החינוך את מבצע פורים, משלוח מנות, בין תלמידי בתי הספר ברחבי הארץ. היו בזה שתדלנויות רבות עד שהדבר עלה בידינו. מה הרבי רצה? הוא חיפש נקודה קלה בה יוכל לזכות את כלל ילדי ישראל. כך גם עם עשרת המבצעים, הרבי חיפש דברים שיתאימו לכלל ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים, נשלחתי לאיים הקרביים עם הרב בוגומילסקי והרב אברהם שם-טוב כדי לחלק שם מצות ולהניח תפילין עם היהודים המקומיים. 'המרכז' השקיע אלפי דולרים בשליחות לשם כדי שנניח תפילין עם כמה יהודים מקומיים. בכל לילה התקשרנו ל'מרכז' כדי לדווח על מה שעשינו באותו יום. פעם נשאלנו אם הנחנו תפילין עם כל היהודים, ובוגומילסקי השיב כי באי ברברוס לא הנחנו תפילין עם אחד הסוחרים שהפליג באותו יום לאיים קטנים מסביב לצרכי מסחר. הרבי הורה שבוגומילסקי יטוס בחזרה באותו יום, שעתיים טיסה (!) יניח תפילין עם אותו יהודי, ובנתיים אנו נתקדם במסלול וניפגש בהמשך, וכל זאת בשביל שיהודי בודד יניח תפילין!

"כך יש באמתחתי דוגמאות לרוב שמראות כי לרבי היה מבט אחר על העולם. מבט של אהבת ישראל. שאר האדמו"רים לא הבינו את הרבי. הרבי רואה את הכלל, ורוצה להצעיד את העם לגאולה".

נכון להיום, החוק לא תוקן. אפשר להגיד שהמאבק הזה של הרבי נכשל?

"חלילה וחס, כי בעצם המלחמה גופא הרבי מנע הרבה דברים בלתי רצויים. אמנם הוא לא השיג את המאה אחוז כפי שהוא רצה, אבל בזכות המלחמה שלו הוא מנע המון דברים לא רצויים".

תוכל לתת דוגמאות?

"היו מקרים שניסו להקים מכונים לגיור וביקשו הקלה. פעם טורפדה הצעה להקמת בית דין לגיור משותף עם אורתודוכסים ורפורמים. יוזם ההצעה היה אליקים רובינשטיין שנטל חלק פעיל בוועדת השרים לעניני גיור. בגוף ההצעה נרשם כי בית הדין יורכב מחמשה דיינים. שלושה מהם יהיו רבנים אורתודוכסיים מובהקים, ולצידם, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי. גם כאן, הבעיה העיקרית היתה בהכרה ובמתן לגיטימציה "לרבנים" מעין אלו, והמאבק עמד בדרכם.

"סיפר לי הרב ישראל גרוסמן ע"ה לפני 30 שנה, כי פעם עמד להשיא זוג במאה שערים. כשבועיים או שלושה לפני החתונה הוא קיבל פתק אנונימי בו נרשם שיבדוק את החתן. החתן למד בישיבה חסידית ב'מאה שערים'. הוא חשב לעצמו מה יש לבדוק, ובכלל לא העלה על דעתו שיש בעיה. מכל מקום, הפתק לא נתן לו מנוח וכמה ימים לפני החתונה קרא לאביו של החתן ואמר לו שהוא רוצה לדבר איתו. עוד בטרם התחיל לדבר, פרץ האב בבכי, ואז הבין שיש דברים. אותו יהודי (ממוצא הונגרי) סיפר לרב גרוסמן כי בשנות המלחמה הסתתר אצל משפחה גויית, שם היתה גויה שרצתה להינשא לו, והוא, מתוך נאמנות או הכרת תודה, הרגיש שהוא לא יכול לסרב לה. הם עלו יחד לארץ הקודש והתיישבו במאה שערים. הוא התבייש לספר את מוצאה ומשום כך מעולם לא התגיירה.

"הרב גרוסמן סיפר לי כי הוא היה בהלם, אך בכל זאת התעשת וזימן אליו את הבחור. הלה היה מטובי הבחורים בישיבה. הוא סיפר לו דברים כהווייתם והבחור התעלף במקום... לבסוף הציע לבחור שהוא עצמו יטפל בעניין. הרב גרוסמן הזמין את הכלה ואמר לה שאי אפשר לעשות קידושין, שכן המצב הוא כך וכך. הוא שכנע אותה שלא תספר להוריה מאום, והוא יגייר את הבחור והשידוך יתקיים והם יחיו חיים מאושרים. וכך הווה.

"זאת אומרת שהדברים האלה חדרו וחלחלו גם לחוגים הכי חרדיים, ולא כפי ששמענו שוב ושוב 'בבשר שלנו זה לא יגע'. שמענו לא אחת על בחורי ישיבה שנתגלה כי הם אינם יהודים.

"זכורני שאני ואשתי נסענו למוסקבה בר"ח כסליו תשנ"ב, וישבנו שם בהתוועדות ראש חודש. היה שם בחור מזוקן שכבר הכרתי מביקורים קודמים. אותו יום היה לו יום שמחה. התברר כי הוא שנתיים בישיבה, אך חבריו התמימים לא נתנו לו להניח תפילין שכן הוא עוד לא עבר גיור. הוא רצה להתגייר על-פי ההלכה, אבל הם רצו להעמיד אותו במבחן, ורק באותו יום עבר את הגיור והניח תפילין לראשונה בחייו.

"זה מקרה על בחור שידעו כי הוא גוי, אבל יש כמותו המוני בחורים מצויינים שהם אינם יהודים, והם מקימים משפחות בישראל וכו' וכו'. רק לא מזמן התגלה בחור כזה בישיבה ליטאית מפורסמת, מהעילויים, שהתברר כי הוא גוי לכל דבר.

"היום יש אצל הליטאים נכונות רבה יותר מבעבר לתקן את החוק, משתי סיבות: א. זה כבר לא עניין של ליובאוויטש. ב. הזקן שהצית את המלחמה, אינו. כבר אין מדובר כאן בניצחון לצד זה או אחר. זה עניין יהודי כללי והם מבינים ששגו אז כאשר לא כולם התגייסו".

מאוחר מידי?

"מה שהפסדנו עד עכשיו, זה מאוחר מידי. נכנסו מאות אלפים לתוכנו, אבל מבחינת עצם העניין, זה לא מאוחר מידי.